ד (גם ק): לו. אך אין הבית לצורך המקום, אלא לצורך יושביו, והבית הוא בו.
ב2-1, ת3: אותה. וכך ד׳, ושם שינה גם את ההמשך ללשון נקבה. אך רבנו משתמש ל׳בית כנסת׳ גם בל׳ זכר וגם בל׳ נקבה – ר׳ להלן הל׳ כ׳ – לשון זכר ע״ש ׳בית׳, ולשון נקבה ע״ש ׳כנסת׳.
כך קטעי־גניזה, כבכתוב. א: ולרומם.
ת3: לתפלה. וכך ד. אך הדרוש הוא כיוון הגוף בעת התפילה עצמה.
ב1 (מ׳בבית׳): באמצע הבית. וכך ד (גם ק). וכך היה גם בא׳, ונמחק, ותוקן כבפנים. ונראה שזהו תיקון שעשה רבנו בספרו, לומר שאין הבימה צריכה להיות דוקא באמצע הבית. ב2, וכן קטע־גניזה: באמצע בית הכנסת. ת1, ת3: בבית הכנסת באמצע הבית. וכנראה שזהו צירוף של שתי הגירסאות.
ב2: כלפי. וכן בסמוך. וכך תוקן בב1. ובהלכה הבאה כך בת1. וכך ד (גם ק) בכל מקום. ובאמת ׳כלפני׳ הוא הביטוי העברי המקביל ל׳כלפי׳, שמקורו ארמי (=כִּלְאַפֵּי), ורבנו משתמש בשניהם, ר׳ להלן יד, ג.
ד (מ׳כל׳): השורה. אך נוסח הפנים מבהיר יותר את הכוונה.
בד׳ לית. אך הכוונה שלתיבה שש״צ יורד לפניה (כנזכר בסמוך) יש צד שניכר שהוא הצד הקדמי, ׳פניה׳, השונה מהצד האחורי (כגון: שהיא נפתחת לצד זה, או משופעת לצד זה, וכד׳).
ב2, ת1, ת3: כלפני.
ב1: ומכבדין. וכך ד (במ״ם). כנראה ״תיקון״ על פי הגמ׳
מגילה כח:, אך כל הרישא שם, שאין נוהגין בהן קלות ראש וכו׳, מובאת בהלכה הבאה, וכאן הכוונה שהכבוד הוא בזה שמכבדין ומרבצין.
ב2-1, ת3 (מ׳בשנער׳): ובשנער ובארץ. ת1: ובשנער וארץ. ד: בשנער ובארץ. וכך היה בא׳ ותוקן כבפנים. ספרד והמערב במערב, שנער וארץ הצבי במזרח (ואין הכרח לכפול את בי״ת השימוש, כתהילים קנ, ג-ד).
ת3-1: והתל. בב1 נראה שהיה כתוב כבפנים, ותוקן ל: והיתיל. ע׳ הל׳ דעות ב, ז והערה 5 שם. ובקטע־גניזה כבפנים. וייתכן שרבנו השתמש בשתי הצורות.
ב2: הספד. וכך ד. וכך היה בא׳, ותוקן כבפנים. ובגמ׳
מגילה כח: לפנינו, וכן בגירסת ר״ח ורי״ף שם: ״דקאי ביה רב ששת״ (ולא כגירסת רש״י, ע״ש), כלומר, בגלל נוכחותו של החכם בהספד.
בת1 נוסף בין השיטין בכתב מאוחר: קפנדריא. ובד׳ היא במקום ׳דרך׳. פנו אל לשון המשנה בברכות ט, ו, אך רבנו רצה לפרשה, כפי שפירשה בפיהמ״ש שם.
ב1: כגון. אך ׳כדי ש׳ ו׳עד ש׳ משמשים אצל רבנו לתיאור האופן.
ב1: שצריך. וכך ד. אך רבנו משתמש בפועל ׳צרך׳ בבנין קל, ע׳ למשל הל׳ יסודי התורה ח, א.
בד׳ לית מ׳בפתח׳, וחסרון המורגש הוא.
בד׳ נוסף: ובאבק שעל רגליו. הוסיף על פי המשנה בברכות ט, ו לגבי הר הבית, אולם בגמ׳ סג. מבואר שבית הכנסת שוה להר הבית בדברים שאדם מקפיד בהם בביתו, ואולי באבק שברגליו מקפיד ואסור בבית הכנסת.
בת1 נוסף: כבוד. וכך ד. והוא מובן מאליו.
ב1 (מ׳אותם׳): ואין מרבצין אותן. ב2, ת1, ת3: אותן ואין מרבצין אותן. וכך ד (גם ק; בד׳: מרביצין, כנ״ל הל׳ ה׳ הערה 9). וכך היה גם בא׳ (׳אותם׳ במ״ם סופית), ונמחק, מן־הסתם על פי כ״י רבנו.
ת3-1 (מ׳תולשין׳): לא יתלוש ואם תלשו אותן מניחין. אך בפיהמ״ש מגילה ג, ד כתב רבנו שמותר לתלוש ולהניח, וזהו מה שכתב גם כאן.
ד (מ׳וישתדלו׳): ויבנום. קיצר שלא ברשות.
קטעי־גניזה: בשלא.
בד׳ נוסף: או שלא נטו כתליו ליפול. ״תיקן״ על פי ההמשך, אך טעה בלשון, כי היה לו לנסח: ולא נטו וכו׳. ובאשר ל׳לנפול׳ – ע׳ לעיל ה, יד הערה 9.
ב1 (מ׳תדחק׳): תדחוק השעה. ת3-1: תדחק השעה.
ב2-1, ת3-1: מטפחות. וכך ד (גם ק). וכ״ה
במשנה מגילה ג, א בכ״י רבנו. וכך היה גם בא׳, ותוקן, מן־הסתם על פי כ״י רבנו. ויש להבין שבמכירת תיבה יש כדי כמה מטפחות, ובסיפא שינה מלשון המשנה כדי לומר שגם אם מכרו רק מטפחת אחת צריך לשמור דמיה עד שיוכלו לקנות בהן חומשין. והרי הוסיף ׳או תיק׳ שאינו במשנה.
בב1, ת1 נוסף: בדמיו. וכך ד. אך היה למוסיף לנסח: בדמיהן. ובמשנה במגילה אין ׳בדמיו׳ מאחרי הדין הראשון, וייתכן אפוא שרבנו ויתר עליו באחרון.
ד (וגם ק׳): אותו. וכן כל ההמשך בלשון זכר. ר׳ להלן הל׳ כ׳ הערה 2.
ד: מותרין. אך בכתבי־היד כבפנים.
ב2-1: בדמיו. וכן בסמוך. וכך ד.
ב1: אותה. ל׳ נקבה כבהמשך ההלכה. ובד׳ שינו בהמשך לל׳ זכר, אך ע׳ לעיל הל׳ ב׳ הערה 12 שרבנו משתמש בשתיהן.
ד (גם ק): משכירין. על חילוף ׳שוכר – משכיר׳ ר׳ הל׳ דעות ז, ח הערה 4.
ד (מ׳בית׳): בתי כנסיות. אך הענין בתעניות הוא להיקהל במקום אחד.
ב2: בהן. ד (מ׳מתכנסין׳): מתקבצין בהם. הפסיד את לשון התכנסות, הדומה ל׳בית הכנסת׳ ומדגישה שאף על פי כן אין בהן קדושה.